כשהתחלתי ללמוד קומפוזיציה המורה שלי צבי הרי נדל זרק אותי ישר למים העמוקים של המוסיקה הדודקפונית. לא מדובר בשיטת שנים-עשר הטונים של ארנולד שיינברג אלא במגוון טכניקות הלחנה שנדל פיתח -- חלקן בהשראת שיינברג ואחרים, אך לא כולן -- אשר מדגישות את השיוויון בין שניים עשר הצלילים של המוסיקה המערבית ואינן כפופות לסולמות המסורתיים. מדי שבוע למדתי שיטה חדשה ונשלחתי הביתה להלחין מיניאטורה. כלל הברזל היה לא להשתמש בפסנתר. יש לפתח שמיעה פנימית וחוש ויזואלי ולהשתמש בשיטת ההלחנה בקפדנות. לא הבנתי יותר מדי מה אני עושה, אבל הייתי מלא התלהבות להלחין ובמשך השנה הראשונה (1983-1984) הלחנתי עשרות יצירות קצרות, מיניאטורות, המאוגדות ברובן במחברת הראשונה שלי.
אני חייב לציין שבמשך שנים לא הרגשתי מאד בנוח עם הקומפוזיציות הללו. לעתים הן נראו לי מלאכותיות מדי ותהיתי אם יש להן בכלל ערך כלשהו.
לאחרונה, אולי עם הפרספקטיבה של השנים, בחנתי שוב את המיניאטורות וגיליתי שבעצם יש בהן הרבה חן בעיני. השילוב של ההתפרצות ההלחנתית עם המתודה הקפדנית יוצר בהחלט אופי מיוחד שכאשר אני מקשיב לו היום אני מזהה מאפיינים של המוסיקה המודרנית של המאה העשרים, ובאופן ספציפי יותר של המוסיקה של הרי נדל, ביחד עם האימפולסים המוסיקליים הטבעיים שלי.
אז הנה מצורפת המיניאטורה החמישית בביצוע מוקלט ראשון, אשר ניגנתי לאחרונה בבית.
אגב, כך נראו התווים במחברת, לפני שהעברתי אותם לתוכנת התיווי המודרנית וערכתי קלות:
